היו לה עיניים גדולות וסקרניות, היא לבשה חולצה קרועה ולרגליה רק כפכף אחד.
בניגוד לשאר הילדים במקום, היא לא חששה כלל שנגשתי אליה. היא לא דיברה אנגלית, אבל היה לי ברור שהילדה מבריקה לגילה - חדה, שובבה וחכמה. התחלנו להתחבר דרך חיוך ומצלמה, שני כלים שימושיים שמקפצים איתי בשנים האחרונות בין אסונות למשברים, לקצוות נואשים אחרים מסביב לעולם.
את שניתה פגשתי במזרח אוגנדה בכפר קטנטן וציורי, עם בתי בוץ וגגות מקש. הגעתי לשם לתעד את משבר המים באזור. ילדים חולים ומשתעלים, נשים מבוגרות ורזות סוחבות על ראשם משקלים עצומים, יתושים בכל מקום ומי השתייה היחידים הם מתוך שלוליות שגם החיות מהם שותות.
לא הצלחתי לכבות את מנגון ההשוואה בראש ודמיינתי את האחיינים שלי בארץ שבגילה של שניתה. חשבתי על תוחלת החיים שלהם, על החינוך וההשכלה שייקבלו לאורך השנים, על החוגים והעשרה שיאספו בחייהם, על זה שיש להם ברז עם מים זורמים שתמיד ימשיכו לזרום או על העובדה שאין לי מושג מה הם יעשו כשיהיו גדולים, כי הם יכולים להיות כמעט כל מה שיבחרו.
אבל כאן, בכפר הזה, העתיד ברור וצפוי מאוד.
ללא השכלה, הסיכויים של שניתה לשנות אותו כמעט אפסיים.
בסוף השהות בכפר, ניגש אלי אדם מזיע שגמגם במן אנגלית שבורה. היה זה אביה של שניתה שבהליכה לכיוון הרכב ביקש ממני עזרה. הוא לחש במבט מושפל שהם עניים מאוד ושאל אם אוכל לעזור לו לשלוח את הילדה לבית הספר. הכסף היחיד שהיה איתי באותו רגע היה שטר של 50$, העודף מהויזה בכניסה לאוגנדה. לא היססתי ושמחתי לתת את הכסף לאביה של שניתה. משם המשכתי עם העבודה לאזור מרוחק אחר.
בתום הצילומים, על דרכיי אפר בדרך לכיוון הבירה קאמפלה, תהיתי מה יעלה בגורלה של שניתה.
''האם היא באמת תלך לבית ספר? האם הכסף יספיק? מדוע נתתי כך סתם כסף?'' הסקרנות הכתה בי חזק ונשארו לי כמה ימים לשרוף באוגנדה עד הטיסה. שניתי מסלול ונסעתי בחזרה לכפר של שניתה לראות מה עשה שטר אחד של חמישים דולר. לכפר הגעתי הפעם עם שרה, חברה מקומית, שעובדת בארגון ישראלי בתחום המים.
ישבנו עם הוריה של שניתה מחוץ לביתם שעשוי מלבני בוץ מתפוררות. מולי אנשים פשוטים ונחמדים שחיים בצניעות ודלות שלא הכרתי מימי. מכאן אני קורא שפת גוף בלבד כי השיחה מתבצעת בשפה לוגנדה.
50$ שווים בערך ל 150,000 שילינג אוגנדי והם סכום של שלושה חודשי עבודה במקום שבו אנחנו יושבים. לפי התפתחות השיחה, היה זה ברור שהם לא הושקעו בחינוכה של שניתה. שרה נראתה כועסת ש’’רימו’’ את האורח שלה אבל אותי זה הביך נורא - הנוכחות של אדם לבן עם קוקו וקעקועים בכפר נידח היא בולטת מספיק. בשלב הזה כבר לא באמת היה לי חשוב הכסף, ואם כבר רימו מישהו אז זאת את הילדה שציפתה ללכת לבית ספר...
עם המשך השיחה הבנתי שבכסף נעשה שימוש לקנות עז שיקדם את כלכלת הבית. הרגשתי הקלה, לפתע גם הזדהות וצרור של מבוכה: ׳׳מי אני שאחליט עבורם מה לעשות עם כסף שבידם?׳׳
מה אני יודע על לחיות בתנאים שכאלו? אני איש שבע, שנולד עם הזדמנויות מכאן עד הירח.
ביקשתי מכולם לקחת נשימה והסברתי שכל מה שקרה עד הנקודה הזאת מאחורינו ונשכח. שאני עדיין מעוניין לעזור לשניתה ללכת לבית ספר אם הם באמת רוצים בכך. אבל הפעם נעשה זאת בדרך אחרת.
התייעצתי עם חברים מקומיים וביקשתי שיעזרו. בחרנו בית ספר טוב שאינו רחוק מביתה, שילמתי את דמי רישום, תשלום נוסף על נספח בדואר, קנינו את מדי בית הספר ורשימה ארוכה של דרישות בית הספר החל מהעיפרון, אל ספרים ומחברות ועד לדרישות מפתיעות ומוזרות כמו מטאטא או סוכר... |:
ביום האחרון שלי באוגנדה חזרתי לביקור קצרצר בכפר. סיפרתי למשפחה של שניתה שהיא רשומה לבית ספר למשך שנה והצעתי שנשתף פעולה - אם יקחו אותה לבית הספר והיא תסיים את השנה, אני מוכן להמשיך לממן לה את הלימודים ללא הגבלת זמן. הם שמחו מאוד, נפרדנו לשלום והכדור עבר למגרש שלהם.
בשנים האחרונות עבדתי עם הרבה ארגונים הומניטריים כצלם או יועץ תקשורת ופיתחתי ביקורת ובוז לתחום. הסיפור של שניתה סקרן אותי והיה בשבילי מן ניסיון לשבור את הציניות ולהוכיח לעצמי שכן אפשר לעורר שינוי. נורא עניין אותי אם זה יצליח.
מאז שנפגשנו לראשונה, בכל נסיעת עבודה שלי לאוגנדה או למדינה שכנה, השתדלתי לבקר את המשפחה של שניתה. למרות המבוכה ההתחלתית, הם למדו להכיר אותי מעבר לצבע העור או לארנק שלי ואני למדתי להכיר אותם מעבר למצב הכלכלי שלהם. עם השותפות, נוצרה חברות.
שניתה היא באמת גאונה קטנה ותוך שנה של התעקלמות היא אפילו קפצה כיתה. היא מדברת וכותבת באנגלית, יש לה חברים רבים, ובכל שנה שעוברת, לעתיד שלה נוספות עוד הזדמנויות ואפשרויות שלא היו קיימות לפני כן.
באחד מהביקורים, גיליתי ששפיק, אחיה של שניתה, כבר בן 5 ויכול להתחיל ללכת לבית ספר.
רציתי מאוד לעזור גם לו והחלטתי להתקשר לחבר טוב שאולי ירצה להצטרף אלי. סיפרתי לו את כל הסיפור ולבסוף שאלתי אם הוא ואישתו היו מעוניינים לממן את לימודיו של שפיק. הם הסכימו.
באותו רגע זה נחת עלי והבנתי שזה לא חייב להיות מקרה בודד או שתיים, זה יכול להיות ניצן של דבר עצום שעוזר לעוד ילדים שנשדדת מהם הזכות הכלכך בסיסית לחינוך והשכלה, אם זה בגלל עוני או אפליה, מגדר, פליטות ועוד. ואם חבר אחד הצטרף, אולי יצטרפו יותר? אולי גם קרובי משפחה, ושכנים, ומכרים, ועוקבים?
מאז, התחלתי להתייחס לסיפור של שניתה כפיילוט וכל מכשול או הצלחה נרשמה ונלמדה.
אבל ידעתי שאני לא הולך להרים את הדבר הזה לבד.
במהלך מסעותיי התמזל מזלי לפגוש וללמוד מאינספור אנשים מעוררי השראה שעושים דברים לא שגרתיים מסביב לעולם. אחת מהם היתה שירי, אשת חינוך ואקטיביסטית חברתית שהפכה עם השנים לאחות יקרה שלי. את שירי פגשתי כל פעם בקצה אחר: ב2014 בהודו, בעבודה בשכונות עוני של מומבאי, לאחר מכן בעבודה התנדבותית משותפת באתיופיה וגם באוגנדה. אחד השיאיים היה שנקלענו לרעידת אדמה ביחד במקסיקו סיטי בעיצומה של משלחת חינוכית שהובילה ואני תיעדתי.
לאורך השנים ולאורך כל הדרך שיתפתי את שירי בהרפתקאה שלי עם שניתה וביחד שאלנו שאלות, זיהינו בעיות, בנינו תכניות, עיצבנו מודלים כלכליים וצירפנו אלינו אנשי מקצוע מקומיים שחולמים את אותו החלום ויכולים להוביל את הפרויקט בצורה מקומית. השתמשנו בכל הכלים שאספנו בשנים האחרונות והקמנו עמותה שתלחם למען זכויות אדם של ילדים. באוגנדה ובהמשך גם במקומות אחרים (כן, גם בארץ).
בשנים האחרונות עבדנו בשקט ובשקידה על פיילוט מעשי באוגנדה עם חברים ומשפחה שהצטרפו באופן אורגני. הדבר רקם עור, גידים, והצלחות שלא חלמנו עליהם.
לפני כשנתיים יצאנו לאור.
שניתה השנה עלתה לכיתה ה' ואיתה בבית הספר לומדים עשרות ילדים נוספים בתוכנית המלגות שלנו. מאחורי כל אחד מהילדים בתכנית יש מישהו או מישהי שהחליטו כמוני, בעלות של 150 שקלים בחודש, להעניק את המתנה היקרה ביותר שילד יכול לקבל - חינוך והשכלה.
מתנה שאינה מתקלקת או נשברת, שאינה ניתנת להחלפה, ורק הולכת ומשתבחת עם הזמן.
ולמרות שאני ה׳׳ספונסר׳׳ שמאפשר לשניתה להמשיך ללמוד, אני לא מתבלבל לרגע, כי היא זאת שעושה לי בית ספר. כולי תודה והודיה על השיעורים שלמדתי, ועדיין לומד דרכה ודרך המסע הזה - שיעורים ששינו לי את מסלול החיים כולו והעניקו לו משמעות רבה.
תצליחי, ותכבשי את העולם,
אני, ועוד 250 חברים נוספים מאחורייך.
ליאור
למידע נוסף והצטרפות לתכנית המלגות לחצו כאן