top of page
חיפוש

אלף מילים ותמונה

עודכן: 8 ביולי 2022

היי חברים, ליאור כאן.

כשאני ושירי התחלנו לבנות את הפיילוט של שניתה הגענו לזירה הפילנתרופית עם ארגזי כלים שונים ומגוונים. אני נחשפתי לעולם המתפתח דרך עבודתי כצלם באזורים מוכי משבר ואסון.


התהליך שלי בצילום חייב היכרות, התבוננות והקשבה. אני מאמין שבשביל לספר סיפור של אדם אחר חובה עלי לשבת מולו ולנסות - אפילו אם לרגע - להיכנס פנימה לתוך עולמו. כשמרכז העבודה שלי היתה סביב מצוקות, העולמות שצללתי אליהם היו של נשים וילדים - הקורבנות העיקריים של כל משבר בעולם.


בעקבות השוטטות התחלתי סדרת צילומים שנקראת ״מורשת״ שמציגה פורטרטים של ילדים שפגשתי ברחבי העולם המתמודדים עם בעיות גלובליות שאליהם נולדו. הסדרה מבקרת את העתיד שאנו מורישים לילדי העולם; ממלחמות שהתחלנו ולא סיימנו, זיהום אינסופי, עוני, רעב, בצורת ושלל נושאים שלמרות שהמשאבים והידע לסיים אותם כבר קיימים בדורנו, הסבל ממשיך.


ליאור ספרנדאו

במשך השנים הסדרה גדלה אך נשארה במגירה. הרעיון של להכניס פורטרייט אישי של אדם שאני מכיר לתוך מסגרת זכוכית, למכור את הקופסא או לתלות אותה על קיר לא הרגיש לי נכון.


יום אחד מארסל ואן לוייט (אמן מיקס-מדיה הולנדי ידוע) פנה אלי לרכישת זכויות לשימוש בסדרה ורצה להוסיף פרשנות משלו. רגע לפני שמסרתי לו את התשובה השלילית-האוטומטית, ביקשתי שנדבר והגעתי עם תנאי שהפתיע אותו: בפגישה הבהרתי שהילדים בצילומים הם שותפים שלי. אני יודע את שמותיהם, איפה הם גרים ובאילו תנאים, הם חייבים להיות מתוגמלים בצורה אמיתית ומשמעותית אחרת התשובה היא לא.


איך נעשה את זה? דרך שניתה, כמובן (:


זה היה התנאי לשיתוף הפעולה הצבעוני שהיום מוצג ונמכר בגלריות נחשבות בעולם.

מארסל זרם, ואפילו אהב. יצאנו לדרך...


ליאור ספרנדאו

שבוע שעבר זה קרה ולא בפעם הראשונה;

לוקורו, בת 9, שמגיעה מכפר קטן בקרמוג׳ה, אוגנדה, נכנסה לבית הספר.


ליאור ספרנדאו מייסד שניתה


את לוקורו פגשתי לראשונה תוך כדי תיעוד של משבר המים בצפון מזרח אוגנדה, אזור הסובל מבצורות ארוכות המובילות לרעב וסבל רב. מאז, אני חוזר לביקורים רבים באזור ונרקם ביננו קשר מיוחד.

בכפר הם מכנים אותי ״לוצ׳ה״ (נסיון לתרגם של השם שלי לשפה המקומית)


החיים בכפר של לוקורו נראים כמו גלוייה ובהרבה היבטים מעוררים קנאה.

הטבע הפראי, המרחב האינסופי, כמויות אדירות של שקט, חיי אדמה וקהילה -

הרמוניה שהתרבות שלנו שדדה מאיתנו מזמן.





כל היופי הזה מגיע עם צד כואב, אכזר.

בעונה היבשה, הנחלים מתייבשים והמרחקים למצוא מים הופכים למסעות מתישים עבור הקהילה והמרעה. זקני הכפר מספרים שבעשורים האחרונים הם חווים שינוי קיצוני בטמפרטופות, התקופה היבשה הולכת ומתארכת ושיטות מסורתיות ששמרו על הישרדותם במשך שנים רבות כבר לא מספיקות לשמר מזון לאורך כל התקופה היבשה.


במונחים של שיעורי תמותה, הרעב ב-1980 בקרמוג'ה היה אחד הגרועים בהיסטוריה כש-21 אחוז מהאוכלוסייה מתו, כולל 60 אחוז מהתינוקות. מאז, בכל כמה שנים מגיע גל דומה. אחד מהם התרחש בסוף 2016 והביא אותי לראשונה לאזור לצורך תיעוד. בעקבות הגל ההוא, הכפר של לוקורו החליטו לנדוד מן העמק ולהתקרב לכביש אפר שחוצה את האזור בתקווה ש׳׳מישהו יראה את מצוקתם׳׳.

(הכוונה לתוכניות המזון העולמית של האו"ם.)