top of page
חיפוש

אלף מילים ותמונה

עודכן: 8 ביולי 2022

היי חברים, ליאור כאן.

כשאני ושירי התחלנו לבנות את הפיילוט של שניתה הגענו לזירה הפילנתרופית עם ארגזי כלים שונים ומגוונים. אני נחשפתי לעולם המתפתח דרך עבודתי כצלם באזורים מוכי משבר ואסון.


התהליך שלי בצילום חייב היכרות, התבוננות והקשבה. אני מאמין שבשביל לספר סיפור של אדם אחר חובה עלי לשבת מולו ולנסות - אפילו אם לרגע - להיכנס פנימה לתוך עולמו. כשמרכז העבודה שלי היתה סביב מצוקות, העולמות שצללתי אליהם היו של נשים וילדים - הקורבנות העיקריים של כל משבר בעולם.


בעקבות השוטטות התחלתי סדרת צילומים שנקראת ״מורשת״ שמציגה פורטרטים של ילדים שפגשתי ברחבי העולם המתמודדים עם בעיות גלובליות שאליהם נולדו. הסדרה מבקרת את העתיד שאנו מורישים לילדי העולם; ממלחמות שהתחלנו ולא סיימנו, זיהום אינסופי, עוני, רעב, בצורת ושלל נושאים שלמרות שהמשאבים והידע לסיים אותם כבר קיימים בדורנו, הסבל ממשיך.


ליאור ספרנדאו

במשך השנים הסדרה גדלה אך נשארה במגירה. הרעיון של להכניס פורטרייט אישי של אדם שאני מכיר לתוך מסגרת זכוכית, למכור את הקופסא או לתלות אותה על קיר לא הרגיש לי נכון.


יום אחד מארסל ואן לוייט (אמן מיקס-מדיה הולנדי ידוע) פנה אלי לרכישת זכויות לשימוש בסדרה ורצה להוסיף פרשנות משלו. רגע לפני שמסרתי לו את התשובה השלילית-האוטומטית, ביקשתי שנדבר והגעתי עם תנאי שהפתיע אותו: בפגישה הבהרתי שהילדים בצילומים הם שותפים שלי. אני יודע את שמותיהם, איפה הם גרים ובאילו תנאים, הם חייבים להיות מתוגמלים בצורה אמיתית ומשמעותית אחרת התשובה היא לא.


איך נעשה את זה? דרך שניתה, כמובן (:


זה היה התנאי לשיתוף הפעולה הצבעוני שהיום מוצג ונמכר בגלריות נחשבות בעולם.

מארסל זרם, ואפילו אהב. יצאנו לדרך...


ליאור ספרנדאו

שבוע שעבר זה קרה ולא בפעם הראשונה;

לוקורו, בת 9, שמגיעה מכפר קטן בקרמוג׳ה, אוגנדה, נכנסה לבית הספר.


ליאור ספרנדאו מייסד שניתה


את לוקורו פגשתי לראשונה תוך כדי תיעוד של משבר המים בצפון מזרח אוגנדה, אזור הסובל מבצורות ארוכות המובילות לרעב וסבל רב. מאז, אני חוזר לביקורים רבים באזור ונרקם ביננו קשר מיוחד.

בכפר הם מכנים אותי ״לוצ׳ה״ (נסיון לתרגם של השם שלי לשפה המקומית)


החיים בכפר של לוקורו נראים כמו גלוייה ובהרבה היבטים מעוררים קנאה.

הטבע הפראי, המרחב האינסופי, כמויות אדירות של שקט, חיי אדמה וקהילה -

הרמוניה שהתרבות שלנו שדדה מאיתנו מזמן.





כל היופי הזה מגיע עם צד כואב, אכזר.

בעונה היבשה, הנחלים מתייבשים והמרחקים למצוא מים הופכים למסעות מתישים עבור הקהילה והמרעה. זקני הכפר מספרים שבעשורים האחרונים הם חווים שינוי קיצוני בטמפרטופות, התקופה היבשה הולכת ומתארכת ושיטות מסורתיות ששמרו על הישרדותם במשך שנים רבות כבר לא מספיקות לשמר מזון לאורך כל התקופה היבשה.


במונחים של שיעורי תמותה, הרעב ב-1980 בקרמוג'ה היה אחד הגרועים בהיסטוריה כש-21 אחוז מהאוכלוסייה מתו, כולל 60 אחוז מהתינוקות. מאז, בכל כמה שנים מגיע גל דומה. אחד מהם התרחש בסוף 2016 והביא אותי לראשונה לאזור לצורך תיעוד. בעקבות הגל ההוא, הכפר של לוקורו החליטו לנדוד מן העמק ולהתקרב לכביש אפר שחוצה את האזור בתקווה ש׳׳מישהו יראה את מצוקתם׳׳.

(הכוונה לתוכניות המזון העולמית של האו"ם.)





בתחילת השנה הבאתי איתי חדשות מרעישות לכפר. ׳׳לוקורו תתחיל ללמוד בבית הספר!׳׳

ביחד עם הצוות של שניתה הצגנו את הפעילות שלנו להורים בכפר והראתי להם תמונות של ילדים מכפרים אחרים שכבר לומדים בבית הספר. צהלולים של שמחה והודייה פרצו מיד.


אבל בסיפור הזה אני לא היחיד שמציב תנאים; לוקורו רצתה שחברה שלה - קוריאנג - תבוא איתה גם לבית הספר ודורשת לשתף את הפרס שקיבלה עם חברתה הקרובה.


כך קרה.


רגע לפני ש׳׳עלו על מדים׳׳ ליוויתי את לוקורו וקוריאנג ביומן האחרון בכפר. צעדתי איתן הלוך חזור למלא מים בוציים מנחל שהולך להתייבש, הלכנו לסחוב עצים, ישבנו להכין אוכל ובמשך כל היום דיברנו על בית ספר, בנסיונות לתאם ציפיות בין החיים לכפר לשגרת בית הספר. הן שאלו, אני עונה ולהיפך.


(ג׳וליאס ברקע תירגם והוסיף)




הכפר של לוקורו וקוריאנג מודים ומברכים על ההזדמנות הנדירה שהבנות זכו לה אבל מזכירים לנו שיש להם עוד ילדים רבים שרוצים וצריכים בהזדמנות הזאת. בוקר אחד הגענו כל צוות שניתה לאסוף נתונים של הילדים בכפר והצגנו באופן רשמי את התכנית להורי הילדים. התחלנו בשאלה הגדולה; ׳׳מדוע אתם רוצים שהילדים ילכו לבית הספר?׳׳

האימהות סיפרו שהן רוצות חיים אחרים עבורם לעומת החיים שהן חיו, הם רוצות שיגדלו להיות לרופאים ווטרינרים כדי שיוכלו לטפל בחולים ובחיות. עוד הורה מזכיר לנו את הנדידה שלהם מתוך העמק לאזור בו הם היום כדי שילדיהם יזכו לחיים טובים יותר.





את בית הספר בחרנו בקפידה. למרות שאינו נוצץ ומצוחצח, הוא גם אינו כזה שיפשיט אותם מתרבותם או מהמסורת החשובה ששמרה עליהם במשך דורות. למעשה, רוב המורים בבית הספר בעצמם גדלו בכפרים באזור, זכו בהזדמנות נדירה דומה, וחזרו כמורים בשביל אחיהם ואחיותם, ילדי הקהילות באזור.







משפט קלישאתי טוען שצילום טוב שווה לכ-אלף מילים.

אם תשאלו אותי, צילום טוב לא שווה למילים כלל, אלא מפיק תועלת, מניע לפעולה, מציל חיים, עושה טוב. אחרת זה רק צילום. אחרת אלו רק מילים.





אם אתם גם רוצים לעזור לילד או ילדה מהכפר של לוקורו, הצטרפו לתכנית המלגות שלנו.

ברשימות ההמתנה שאספנו והכנו ישנם 113 ילדים בגילאים 6-10 שרוצים, צריכים ומחכים ללכת לבית הספר ולנו יש את היוכלת לעזור להם.


הם מחכים לנו, למעשים שלנו.



 


148 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page