אין רגע דל

חברות וחברים מקסימים שלי, שניתה כאן!

הימים עוברים והשנה רצה לה ויש כל כך הרבה דברים שאני צריכה לספר לכם.

אתחיל מהאירוע המרכזי של חופשת הלימודים האחרונה - קייטנת שניתה הראשונה - שלושה שבועות של כיף גדול עם הילדים שחזרו מבתי הספר השונים להעביר איתי את חופשת החגים האוגנדית.

למה קייטנה?

הרעיון לקייטנה עלה כבר לפני כמה חודשים, תוך כדי ביקורי הבית שביצעתי לאחר שהילדים נכנסו ללימודים. למדתי שלחלק גדול מדי מהילדים בתכנית אין מקום לקרוא לו בית או שהמקום הזה אינו בטוח או שההורים בעצמם מבקשים להשאיר את הילדים בחסות הארגון כדי לשמור עליהם מסכנות מגוונות. הסיבות המטרידות השתנו מבית לבית, אבל הצורך היה חד וברור - הילדים צריכים מקום בטוח, בריא ומזין להישאר בו בתקופת החופשים. אז במקום לצאת לחופש, הצוות ואני הרמנו קייטנה בת שלושה שבועות וזאת הייתה חוויה רצופה במכשולים ונצחונות.

האתגר הראשון היה ללמוד וללמד את עצמנו מה היא בכלל קייטנה. אבל ברגע שזה קרה הדברים התחילו לרוץ מעצמם: שכרנו בית ספר שנסגר לחגים - הבאנו אליו מזרונים, רשתות יתושים, מגבות, משחקים, בגדים, עצים לבעירה, הרים של אוכל, מוצרי הגיינה ועוד מלא מלא ציוד. אימהות הבית המתוקות בנו לנו מטבח שטח מפואר, ושאר הצוות התחלק למשימות של לוגיסטיקה וכמובן לייצר מספיק פעילויות ומשחקים לאורך כל התקופה.

בנינו תפריט שבועי מזין ובריא, ולוז יומי מדויק, מלא בפעילויות עם דגש על לימודי אנגלית וחשבון וחיזוק התלמידים שהיו צריכים דחיפה. מכיוון שלא היה לנו חשמל כלל במתחם, קמנו כל בוקר עם צאת החמה והלכנו לישון תשושים אך מרוצים לאחר שקיעתה.

את הקייטנה פתחנו וגם סגרנו עם מפגש הורים מרגש שהסענו במיוחד אלינו מהכפרים כדי לבלות ולהתאחד עם ילדיהם. שרנו ביחד, אכלנו, צחקנו והתרגשנו מאוד. בסופי השבוע הקייטנה היתה פתוחה גם לילדים שכן חזרו לבתיהם והתגעגעו לחבריהם או לארוחה טובה ומזינה.

השבועות היו עמוסים וללא הפסקה. היו ילדים שהגיעו עם בעיות רפואיות לקייטנה או נדבקו מחבריהם והייתי צריכה לבצע הרבה פינויים למרפאה המקומית. בנוסף בניתי בית מרקחת קטן שאותו ניהלו אנשי הצוות הרפואי שלי מסביב לשעון. זאת הרגשה חמוצה כשילד חולה וחסר אונים בזמן שחבריו רצים ונהנים אבל אני שמחה שכל הילדים קיבלו טיפול ראוי וסיימו את הקייטנה כשהם בריאים.

הילדים התרגלו לסביבה החדשה במהירות והתרגשתי לראות שהם כבר לא משחקים בקבוצות לפי בתי הספר או הכפרים מהם הם מגיעים - הפכנו לקבוצה אחת, למשפחה אחת שעושה הכל ביחד.

וזה הסיכום הכי חשוב לי משלושת השבועות המשוגעים האלו.

אני רוצה להודות לכל מי שעזרו ולקחו חלק בלהרים את הקייטנה, לממן אותה או לשלוח לנו בגדים, משחקים ופעילויות. אתם כולכם נפלאים ואני אוהבת אתכם עד השמיים.

ולצוות הכוכבים שלי באוגנדה, הלב הפועם של כל המערכה, אני מסירה בפניכם את הכובע על הסבלנות הגמישות והאהבה. לאמהות הבית החרוצות, לזינגי וג׳וליאס המנהלים האזוריים, למורים המסורים ולתלמידי החטיבה שהצטרפו כמדריכים, לצוות הרפואי ולכל מי שהגיע לתת יד - תודה לכם.

---

חזרה ללימודים

אחרי הקייטנה חזרנו ללימודים וגם זה מבצע לא קטן אבל אותו אני כבר מכירה טוב טוב.

את הציוד רכשתי מראש והחלוקה התבצעה בקלות בבתי הספר עצמם. מחברות, עפרונות, מחדדים, מחקים, סבונים, גרביים, תחתונים ועוד חולקו לילדים כדי להתחיל שליש לימודים חדש ומרענן.

לחלק מהילדים החזרה לבית הספר הייתה מאתגרת. תשומת הלב הבלתי פוסקת שקיבלו בקייטנה חסרה להם. אבל הידיעה שבעוד מספר חודשים הם חוזרים לעוד קייטנה בהחלט עוזרת להם במעבר העונות ונותנת להם משהו לקוות ולצפות אליו. בנוסף, הילדים חזרו לספסל הלימודים מאוד מגובשים ובטוחים בקבוצת השייכות שלהם. הם עוזרים אחד לשנייה בלימודים ומדווחים לי או לאימהות הבית אם ילד אינו בטוב. המורים בבתי הספר מספרים שהילדים חזרו ׳׳שונים׳׳ והם לא מפסיקים לשאול אותי (ולא פעם) שאלות כמו: ׳׳לאן לקחתם אותם בחופשה, מה נתתם להם לאכול, מי לימד אותם..׳׳

הם קיבלו אהבה ודאגה, אני עונה - ממני, מכם ומכולנו.

---

מזל טוב, זאת בת!

ואז, הגיעה לאוזניי שמועה. לאיירין, ילדה מתקתקה בתכנית המלגות, נולדה אחות קטנה עם שם מפתיע במיוחד... (:

הוריה של איירין, מרים וג׳ימי, יקרים לי מאוד. הם מאמינים בחזון של הארגון ולקחו על עצמם תפקיד חשוב בעמותה בתיאום וגישור בין הורי הילדים בכפר לבין תוכניות הארגון. הם מגיעים מכפר שנמצא באזור מסוכן בגלל פשיטות וגניבות מרעה אלימות, ולכן ההורים בכפר מעדיפים שילדיהם ישארו לישון בבתי הספר או בקייטנה במהלך החופשה, בכדי לשמור עליהם בטוחים.

כשהוריה של איירין הגיעו לביקור בקייטנה גיליתי שמרים בהריון מתקדם ודאגנו שהיא (כשאר האמהות) לא יצאו בידיים ריקות. הם חזרו עם שקים של מזון (שנתרמו לנו דרך חברינו בארגון אינויישן אפריקה - ראו סרטון למעלה.)

שבועיים אחרי הלידה הגענו לבקר בכפר ופגשנו לראשונה את נאקוט שניתה המתוקה.

חברים נהדרים שלי,

תודה לכם שאתם איתי ולצידי בדרך. התמיכה שלכם מניעה אותי קדימה, מחזקת ומורגשת.

שלכם תמיד,

שניתה

---