האוכל בשביל לחיות או החיים בשביל האוכל?
אני הייתי מהילדים שמאוד משקיעים בסנדוויץ שלהם לפני תחילת יום לימודים ארוך, במיוחד כנער שמבין שהסנדוויץ הזה כנראה יהיה השיא של יום הלימודים. בין שתי פרוסות לחם הייתי מניח מצע של חסה, פרוסות עגבנייה, חתיכות מלפפון חמוץ, פסטרמה טרייה או חתיכות עוף שנשארו מאתמול ולבסוף מיונז שידביק ביחד את החגיגה בתוך שקית הניילון השקופה.
היום, כשאני גר באזור עם אחוזי ילדים בתת תזונה מהגבוהים בעולם, אני לומד להעריך את אותו סנדוויץ פלא שלי שליווה אותי בילדותי והשאיר אותי שבע ופעיל רוב שעות היום.
ילדים ברחבי אוגנדה ובקרמוג׳ה בפרט אינם מגיעים לבית הספר עם סנדוויץ או קופסאת אוכל כלל ועל בתי הספר לספק להם ארוחת עשר וארוחת צהריים. במידה והם גרים בפנימייה וישנים במעונות בית הספר - כמו רוב הילדים בתכנית המלגות שלנו - על בתי הספר לספק גם את ארוחת הבוקר והערב. ובפועל, האם זה קורה? לא.
בתי ספר ממשלתיים באוגנדה אמורים על פי חוק להיות בחינם אך הם אינם מקבלים סיוע מספק ממשרד החינוך והם לא מצליחים להאכיל מאות ובטח שלא אלפי ילדים בבתי ספר גדולים.
לכן, בשביל להתקיים, בתי הספר דורשים דמי לימוד בכל תחילת סמסטר כדי להאכיל, לקנות חומר בעירה, גירים, נייר וציוד נוסף מינימלי… הדבר פותר בעיה אחת ויוצר בעיה אחרת - נשירה של ילדים מהשכבות החלשות ביותר שאינם יכולים לעמוד בדמי הלימוד. בכך נוצר הרס של הסיכוי להצלחה עבור מאות אלפי ילדים במדינה והפער בחברה הולך ומתרחב.
למשבר הזה אין דרך חזרה - מחירי הדלק והאוכל בעולם עולים ובתי הספר באוגנדה מנסים להדביק את הקצב ולהמשיך ולהעלות את דמי הלימוד שלהם אך הם יודעים שכשיעשו זאת ילדים רבים ימשיכו לנשור. לעומת זאת, אם בתי ספר נשארים זולים, הילדים נשארים רעבים וזהו דבר שמסכל את ההצלחה של אלו שכן עושים מאמץ להיות נוכחים.
ארגון המזון העולמי מכיר טוב את המצוקה ארוכת השנים ומתמיד לסייע לבתי ספר בקרמוג׳ה באספקת אוכל. אך ארגון שמן וגדול שכזה, שידו נמצאת בכל מצוקה בעולם, אינו מצליח להכיל ולהאכיל כראוי את כל מי שצריך: בעקבות המלחמה בסוריה ובאוקראינה מינון אספקת האוכל לבתי הספר בקרמוג׳ה ירד לחישוב של 75 גרם לילד ליום. כמות שאינה מספיקה אפילו לארוחה משביעה אחת ובנויה כולה מפחמימה ריקה וכמה גרגירי שעועית.
כמות האוכל הלא מספקת ולא מזינה הזאת לא מסייעת להתפתחות בריאה של הילדים ואינה יכולה לתחזק את בתי הספר למשך סמסטר שלם. באופן קבוע, בתי הספר שלא מצליחים לגדל או לגייס אוכל ממקורות נוספים, סוגרים את שעריהם לפני המועד המתוכנן ובכך איכות החינוך ממשיך להיות נמוך והסיכוי של הילדים להצלחה לעתיד טוב יותר מתמזער.
איפה זה פוגש אותנו?
לפני שנתיים אני ושירי הגענו עם קבוצה של 60 ילדים יחפים שבגדיהם בלויים לבית ספר נאטאקווה במורוטו, קרמוג׳ה. מנהל בית הספר ג׳וסף שמע מאיתנו הרצאה ארוכה ומחזמר שלם על תכנית המלגות של שניתה ולאחר שכנועים רבים הוא הסכים לקבל אותנו והפך לבית הספר הממשלתי הראשון באוגנדה שלא פחד מהרעיון שלנו, להכניס ילדים מהשכבות החלשות ביותר ולתת להם הזדמנות שווה.
